למה אני מזיע בראיון עבודה

מאמר זה פורסם ע"י ארז אליה, בקטגוריה לימודים, בתאריך .

מאמר זה מדורג 5 כוכבים

שתף בפייסבוק שתף בטוויטר שתף בגול +

למה אני מזיע בראיון עבודה


מי מאתנו לא חווה את הסיטואציה שבה הוא מגיע לראיון, וכבר בבית מתחיל להריץ לעצמו סרטים בראש, וכשהוא מגיע לראיון הוא כל הזמן בלחץ בלי שהוא באמת מבין למה.

אז אני מניח שכל אחד אחד חווה את זה בעוצמה כזו או אחרת, וכמו שתכף נבין זה תלוי באדם ובדרך שבה הוא פירש את חוויות חייו לאורך שנות ילדותו.

כשאנחנו קטנים אנחנו כל הזמן בתהליך של למידה, בין אם אנחנו או הסביבה שלנו ,מבינים את זה ובין אם לא.
העניין הוא שאנחנו לא לומדים מתוך ספר, אלה מתוך דוגמא אישית של הסובבים אותנו שאנחנו מעריכים מאוד- אחרי הכל הם דואגים לנו ונותנים לנו אהבה וצרכים אחרים קיומיים.

כבר בגיל צעיר אנחנו יוצאים מהבית ונכנסים למערכת ממוסדת שבה אנחנו מבלים עד גיל 18 בערך- זוהי מערכת החינוך המתחילה מגיל הגן וממשיכה עד לסוף התיכון.

כמו כל מערכת, בכדי שהיא תתפקד צריך שיהיו בה כללים וחוקים מסוימים, ואחד מהכללים הללו הוא ההיררכיה שבין בעלי התפקידים.

בתור הצוציק שרק מגיע , אתה מבין שאתה בתחתית ההיררכיה ושיש אנשים מעליך כמו מורה או מנהל/ת.

אבל העניין הוא שאתה לא באמת שם על בעלי התפקיד הללו בהתחלה, אתה מעריך אותם כי גם ההורים שלך מגבים את זה שצריך לעריך אותם-'לתת להם כבוד'.

אבל, אי אפשר להעריך מישהו בכוח, וכאשר יש לך מורה שאתה באמת מעריך היא או הוא באמת מקבלים את כל היחס מלא ההערכה ממך, בלי שהם אפילו יבקשו. הם נותנים לך את התשומת לב שצריך ולא מתייחסים לחלק מהדברים שאתה אומר כשטויות.

אבל מה קורה כאשר ההתנהגות שלך לא תואמת את נהלי המערכת , והמורה שלך החליט להשתמש כבר כמה פעמים בכלי הסמכותי שלו? מה שקורה אז זה שאתה מבין שקיים חוסר הגיון ענק במה שהמורה אומר לך- זה יכול להיות זה שרצית ממש להגיד תשובה והתפרצת אבל המורה השתיק אותך בכעס במקום לומר לך שיש דרך לומר את תשובתך.


לאחר כמה פעמים כאלו , המורה פונה להורים שלך ואולי אפילו אתה והוריך מקבלים זימון למנהלת. ואז קורה משהו עוד יותר מעניין.
גם אם אתה הבנת ש'בעל הסמכות' עושה דברים חסרי הגיון, עכשיו ההורים שלך, שאתה מעריך אותם ורוצה להיות כמוהם(גם אם אתה לא מבין את זה עדיין), מאשרים את דברי המורה.

כאן מתחילה
להתערער האמונה שלך בעצמך, ואתה מבין שאם ההורים שלך מאשרים שככה זה צריך להיות אז זה כנראה נכון. אתה מבין מהר מאוד את ההתניה הפשוטה- מורה שמח שווה הורים שמחים. מורה כועס שווה הורים כועסים. ואם זה לא עוזר, אז מנהל כועס שווה הורים כועסים.

כאן חשוב לי לעצור ולציין שוב כי אין מדובר בכלל המורים, וגם אלו שנוהגים ככה נוהגים לדעתי מתוך הרגל ומתוך תסכול של חוסר חניכה במצבים כאלו, והפחד לא לצאת 'חלש' במערכת - דבר שאולי יוביל לכך שלא יוכלו להתקדם במערכת.

בסופו של דבר אנחנו מקבלים תוצאה של ילד שמבין שבעל סמכות יכול להכריע על מצבו הקיומי-הבית.
הרי אם הוא כועס זה משפיע על המקום הכי בטוח של הילד שזה הבית. כמובן במידה וההורים לא עוצרים לרגע ושואלים את עצמם מספר שאלות שמטרתן להטיל ספק.

חלק מההורים אכן מערערים על החלטות המורים, אולם חלקם עושים זאת בצורה גסה ודורסנית, שגם אם הם צודקים, אף מורה לא יהיה מוכן לשמוע את דעתם.

מה שמעניין עוד יותר הוא שהעסק הזה ממש לא חייב להשפיע רק על הילד הספציפי שכביכול עשה בעיות.

כל שאר הילדים בכיתה רואים ולומדים כל הזמן ממה שקורה מסביב. הם מסיקים לבד מסקנות שמובילות אותם להבין שפעולה מסוימת של אחד הילדים מובילה אותו לתוצאה מסוימת אחרת. הם שומעים את ההורים בבית מדברים על איך הילד הזה והזה קיבל הערה מהמורה והם גם מראים את אכזבתם מילדים כאלו.
וכאמור, אף אחד מאתנו לא רוצה לאכזב את ההורים שלו בגיל הזה- מבחינת הילד זה איום קיומי , ממש כך.

כמובן שהריטואל הזה חוזר על עצמו בכל בית הספר היסודי והגן, וגם בחטיבת הביניים והתיכון. אולם הגילאים הקריטיים באמת הם הגן ובית הספר היסודי. שם הילד מקבל התניות בצורה חזקה מאוד בלי מנגנוני הגנה- התת מודע שלו ממש פתוח לרווחה.
בחטיבת הביניים והתיכון כבר ישנה התנגדות והטלת ספק והנער לא מקבל כל דבר ללא הסבר הגיוני.


אז עכשיו אנחנו יודעים שזה לא מפתיע שכשאנחנו מגיעים לכניסה לחדרו של כל בעל סמכות שהוא בארגון, אנחנו חוששים לחיינו- ממש כך. אנחנו זוכרים בתת מודע שלנו שההחלטות שלו יכולות להוביל לתגובה שלילית בבית שלנו, במקלט שלנו, אצל ההורים שלנו- מה שהתפרש אצלנו כילדים כאיום קיומי. ועכשיו זה בדיוק מה שעושה המוח שלנו בלי שאנחנו מבינים את זה.

אותו אדם שמראיין אותנו, או אותו מנהל בחברה, בדיוק כמו אותו מנהל בבית הספר היסודי שלנו, לא באמת מהווים עבורנו סכנה קיומית, אולם המוח שלנו והדמיון לא מבדילים ומאותתים לנו על סכנה.


אז מה כן אפשר לעשות כדי לשנות את זה? האמת שיש הרבה רעיונות, וכדי להתמודד עם הלחץ של הראיון עבודה או כל דבר דומה, אנחנו פשוט צריכים לשים את הדברים על השולחן כמו שהם, אולי אפילו לכתוב אותם , ואז לנסות ולהגיע לתרחיש החמור ביותר. רוב הסיכויים שהוא לא מוות, וכשאנחנו רואים את זה מול העיניים יש לנו הקלה גדולה.


בנוגע לבית הספר, אני מאמין שהדרך הטובה ביותר לשנות את זה מהיסוד, מעבר להבנה וסובלנות של המורה, היא באופן קבוע לשלוח ילדים לשיחות עם המורה ולשיחות עם המנהל בכדי לפרגן להם על עבודתם הנהדרת.
רק תחשבו מה זה שבמשך כל תקופת בית הספר היסודי וכל תקופת הגן , אנחנו מפרשים כל שיחה עם בעל סמכות כמשהו שאנחנו מאושרים ממנו. כמשהו שגורם לתגובה חיובית בבית.

איזה שינוי מטורף זה יכול ליצור.

אגב, אנחנו גם נרצה לעשות כל מה שהוא אומר לנו אחרי כמה פעמים כאלו, פשוט כי אנחנו מעריכים אותו או אותה.

זה נכון שצריך לעצור אירועים לא חיוביים במערכת, אבל דבר ראשון יש דרך לעשות זאת, והיא חייבת לבוא על דרך החיוב. אבל יותר חשוב מזה, ברגע שכמות הפירגונים תעלה על כמות הכעסים וההערות השליליות ,התוצאות יהיו מדהימות.

באינסוף מחקרים שעשו על חברות מצליחות, גילו שהמרכיב האנושי הוא זה שהכריע. מנהל שראה את העובדים שלו ודאג לתת להם מילה טובה כדבר שבשגרה. לא חנופה זולה , אלה באמת מילה טובה. העובדים האלו יעשו הכל בשביל המנהל הזה ובשביל החברה הזו. ותנחשו מה- הם גם יחזרו מאושרים יותר הביתה.
אז אם הדבר כך על מבוגרים, תחשבו מה זה יעשה לילדים אם רק נלמד אותם פעם אחר פעם מה כן לעשות במקום מה לא לעשות, ביחד עם תגמולים חיוביים.