מה באמת לומדים במערכת החינוך?

מאמר זה פורסם ע"י ארז אליה, בקטגוריה לימודים, בתאריך .

מאמר זה מדורג 5 כוכבים

שתף בפייסבוק שתף בטוויטר שתף בגול +


חלק ראשון- הצלצול הגואל


ראשית אני רוצה להודות לכם שהתחלתם לקרוא שורות אלו. אני מניח שלא מעט אנשים שקוראים את הכותרת, מבינים שזה משהו שמתנגש עם עמדותיהם , מסננים איזו מילה מהפה ולא ממשיכים לקרוא.

אני גם בטוח שלכל אחד מאתנו
הכותרת יוצרת תגובה, ואכן צריך אומץ בכדי לקבל החלטה לקרוא משהו שאולי סותר חלק מהעמדות שאנו מחזיקים בהן.

לפני שאתחיל בנושא עצמו ברצוני להציע את הדרך שבה אני ממליץ לקרוא את המאמר.

המאמר הנוכחי הינו מאמר שמטרתו היא אחת ויחידה- לפתוח את העיניים. הוא נכתב מתוך
אהבה גדולה לבני אדם באשר הם, ולכן אין בו טוב ורע, או נכון ולא נכון.
האנשים העובדים במערכת החינוך הם אנשים מדהימים, כמו גם שאר האנשים בעולם, ואין כאן כל כוונה להתריס או לפגוע במישהו.

הנושאים שבהם אגע הם עובדות קיימות, שאם נבחר לרגע אחד להסתכל עליהן ממעוף הציפור ונשאל את עצמנו - לאיזה מטרה או תוצר סופי, יובילו הפעולות הללו? נקבל תשובות מאוד מעניינות.


מערכת החינוך, כשמה כן היא מערכת שמטרתה לחנך. וחינוך הינה פעולה שנוצרת על ידי חזרתיות לאורך זמן. אין כאן חינוך נכון או לא נכון, ואנחנו יכולים לראות שכששתי מדינות נלחמות אחת בשנייה, בכל מדינה יש לנו רבבות של חיילים שבטוחים שהדרך של ארצם היא הנכונה ומוכנים למות למען זה- והאמת היא ששני הצדדים צודקים- כי שני הצדדים חונכו כך שהם מאמינים שהאמת שלהם היא הנכונה.

אבל... אם מערכת החינוך מתעסקת בעיקר בחינוך, מה עם כל נושא הבגרויות והמקצועות?

מסתבר שבכל בית ספר בעולם מלמדים מקצועות שונים, אולי מלבד מקצועות כמו מתמטיקה או אנגלית , ועדיין בכל אותם מקומות קמים אנשים ערכיים, מובילים, מיליונרים. אותם אנשים עושים עסקים ובונים מערכות יחסים עם אנשים ממדינות אחרות שלמדו מקצועות שונים לגמרי בבית הספר. ולכן, אנחנו שוב יכולים להבין שאין כאן נכון או לא נכון, וכנראה שמה שמשפיע באמת לא קשור למקצועות הלימוד.

אם נתקדם קצת הלאה ונרצה לעשות ניסוי על עצמנו ועל חברים, נוכל לשאול את עצמנו איזה חומרי לימוד אנחנו זוכרים מבית הספר?
ואני לא מתכוון בכותרות , אלה ממש זוכרים כי היה חשוב לנו לזכור או כי למורה היה חשוב שנזכור.

מעבר לנושא אחד או שניים, שאליהם היה לנו חיבור, בגלל היחס של המורה או בגלל עניין מיוחד שגילינו בו, נופתע לגלות שאנו כמעט ולא זוכרים כלום, חוץ מהדברים הבאים: קריאה וכתיבה, יכולות חשבון פשוטות, יום השואה , יום הזיכרון ויום העצמאות.

ושוב נשאלת השאלה למה דווקא את הדברים הללו אנחנו זוכרים? פשוט מאוד, על הנושאים הללו יש חזרתיות בלתי פוסקת במשך 12 שנים, אם זה בטקסטים כתובים, או בפעולות חשבון או בעניינים הקשורים ליום השואה והזיכרון שאנו מציינים בכל שנה.

לאט לאט אנחנו מתחילים להבין שאם אנחנו רוצים להטמיע משהו בעצמנו ,או במישהו אחר, אנחנו חייבים לבצע את אותן פעולות פעם אחר פעם. או לחילופין ליצור אל אותו נושא חיבור רגשי, כדוגמת ימי הזיכרון או מקצועות שהתחברנו אליהם רגשית מכל מיני סיבות.

אם נרצה להסתכל על הדת היהודית , או כל דת אחרת, נראה שבכל תפילה מבין שלושת התפילות אומרים את אותו הדבר יום אחרי יום במשך כל השנה. ובמהלך כל השנה קוראים לפי הסדר את חמשת חומשי התורה , שנה אחר שנה.

כל מה שכתוב לעיל הוא ממש על קצה המזלג, ועוד קצרה היריעה מכדי להרחיב על נושא התת מודע ועל הדרכים השונות שבהן ניתן לעצב או לשנות התנהגויות. רק אומר דבר אחד והוא- שככל שאנו קטנים יותר , קל יותר לעצב אותנו.


ועכשיו אנחנו חוזרים בחזרה למערכת החינוך.
אם הצלחנו להבין שמה שאנחנו באמת לוקחים אתנו ממערכת החינוך לאחר 12 שנים, זה לא השירים של ביאליק, ולא הסיבות למהפכה הצרפתית, וזה אפילו לא מדוע דבורה הנביאה עשתה ככה או ככה, נשאלת שאלת מיליון הדולר- מה כן מלמדת אותנו מערכת החינוך במשך 12 שנים, בצורה עקבית ולא מתפשרת, עד כדי כך שזה הופך להיות חלק מאתנו שמשפיע עלינו כמעט בכל היבט בחיים, בלי שנבין למה?


הצלצול הגואל

כיום, ברוב בתי הספר(למעט מספר בתי ספר ניסויים), עובדים באותה שיטה ,בת מעל למאה שנים, של צלצול המתזמן את ההפסקות , את תחילת השיעור ואת סוף השיעור.

לפני מאה שנה שעון יד היה מצרך יקר, ואולי זה באמת הצלצול היה חיוני, אולם כיום לכל ילד יש או שעון או טלפון שבו יש שעון.

מה שבעצם עושה הצלצול, זה שהוא באמת גואל אותנו. הוא גואל אותנו מלקחת אחריות ומלקבל החלטות. הרי אם יש צלצול שאומר לי מתי להגיע לכיתה, כל מה שאני צריך זה לשמוע את הצלצול ואז להגיע- כלומר מישהו אחר(במקרה הזה משהו אחר) אומר לי מה לעשות עשר פעמים ביום , עשרה חודשים בשנה במשך 12 שנים - זו חזרתיות.

וכשאנחנו גדולים אנחנו גם כן מחכים ל'צלצול' כדי שנוכל לעשות משהו. בין אם אנחנו מחכים שמישהו יגיד לנו שזה בסדר לנסוע לנופש, או שזה בסדר לבצע פעולה כזו או אחרת בעבודה שלנו או לקבל החלטה משמעותית אחרת. אם אין מי שאומר לנו לעשות את זה אנחנו משתתקים.

ניתן לראות את זה יפה מאוד בגופים גדולים. כאשר נותנים למנהלים יעדים , הם מבצעים אותם בצורה מדהימה, הם מנהלים אנשים ובונים תכניות ומשיגים את היעדים. אולם אם ניקח את אותו מנהל ונמתין שהוא יקבל החלטה בשביל עצמו שמחוץ למסגרת העבודה, רוב הסיכויים שזה לא יקרה. זו אחת הסיבות שאנשים נמשכים כמו מגנט לגופים גדולים או לחברות ששם יש להם את אותה מעטפת כמו בבית הספר(אומנם כאן מדובר על ביטחון כלכלי), ומישהו אחר מקבל בשבילם את ההחלטות הגדולות- וזה נכון לחלוטין מבחינתם, כי ככה התרחשו הדברים במשך 12 שנים של לימודים(וזה הוטמע בנו בלי שבכלל נבין), וכל הסביבה האוהבת תמיד תמכה ופרגנה לזה במודע או שלא במודע.

אם לא היה צלצול, אז כל תלמיד היה צריך לדעת מתי בדיוק מתחיל השיעור, להבין שזה אחריות שלו להיות מודע לזמן, ולהבין שהוא זה שמקבל את ההחלטה מתי לקום וללכת לשיעור. ואולי , רק אולי, גם חלק מהמורים היו עוקבים אחר שעונם ומקפידים שהשיעור יסתיים בזמן ולא שהצלצול יקטע אותם- הרי אם אנחנו רוצים שיכבדו את הזמן שלנו, אנחנו צריכים לכבד את הזמן של האחרים, ולא משנה כמה הם קטנים.

במהלך לימודי ההוראה שלי לימדתי בבית ספר שבו בוטל נושא הצלצולים, והתוצאה הייתה מדהימה- תלמידים הגיעו תמיד בזמן , ולעולם לא השתמשו בתירוצים. הם הבינו שזו אחריות שלהם להגיע בזמן לשיעור- וזה משליך באופן גורף גם לתחומים אחרים בחיים.

אז בואו נפסיק לחכות לצלצול, כי כמו שאמרנו אין נכון או לא נכון. אנחנו פשוט צריכים לשאול את עצמנו לאיזה סוג של אנשים יביא אותנו הצלצול הזה בעוד עשור או שניים? והאם זה מה שאנחנו רוצים. אם התשובה היא שלילית, אז כדאי להתחיל למצוא פתרונות שכן יובילו אותנו לאן שאנחנו רוצים להגיע ולמה שאנחנו רוצים להיות.


במאמר הבא ניגע בנושא שמשליך עלינו לאורך כל החיים והוא: ההתנהלות מול בעלי סמכות.